דדי עוזר- סיום מרתון טבריה 2014

סיכום מרתון טבריה 2014:

כל מי שהיה היום בטבריה יכול היה לחוש כיצד המרתון יכול להציף רגשות באופן מאוד חזק (רגשות של עצב ו/או שמחה – לפעמים גם יחד…) אז קצת ממה שהציף אותי היום:

כשעמדתי היום על קו הזינוק של המרתון, כולי דרוך ומלא ציפיות – עבר בי הזיכרון של סיום המרתון בטבריה בינואר 2008, אז סיימתי את המרתון השלישי שלי בשנה שכללה את טבריה-ברלין- טבריה – סיימתי מרתון חזק, בריצה טובה, בשיא אישי שנשאר שריר וקיים לאורך 6 השנים האחרונות עד היום (ובמילים: שש שנים!) אז כשסיימתי ידעתי שאני יכול טוב יותר וכבר הסתכלתי קדימה למרתון הבא –  צופה שיפור משמעותי .

אבל בחיים לפעמים קורים דברים לא מתוכננים, אירועים בלתי צפויים, תפניות מוזרות – מאז במשך שש שנים עברתי תקופות טובות ופחות טובות ובעיקר מרתונים רעים, היו תנאים קשים של חם מידי/קר מידי/רוח מידי, היו פתיחות מהירות מידי, היו פציעות ומחלות לרוב, הרבה אכילס, וגם בעיה אוטו אימונית לא פשוטה שבאה לידי ביטוי בדלקות פרקים+טיפול תרופתי חזק (מעין כימו מוחלש) +נזק לכבד (ולא מאלכוהול…) והשבתה מריצה לחודשים ארוכים, היה הקאמבק של החזרה מן הכפור לרוץ ואח"כ חזרה לרוץ "כמו פעם", היו שיאים ב-10 ק"מ  ובחצי מרתון – אבל מרתון טוב לא היה…  זה על קצה המזלג כדי להסביר את הקוף שהיה לי על הכתפיים בזינוק (גורילה ליתר דיוק) .

אז מה היה לנו שם? תחילת ההכנות באוגוסט תל אביבי רווי לחות, חם וקשה – אח"כ 20 שבועות של תכנית טובה, נכנסים למטחנה ועובדים קשה, הרבה ק"מ עם הרבה חברים שותפים לדרך, 6 אימונים בשבוע, 11 ארוכות מעל 30 ק"מ, 3 פעמים חולה עם חום, סופה גדולה שהפכה את הפארק לשלולית גדולה ואחד אלוהינו.  בקיצור היתה תכנית הכנה באמת טובה עם הכנות טובות והרגשה שהפעם זה אחרת בעיקר בפן המנטלי – ואז מגיע הטייפר – השדים מתחילים להשתולל, הספק מתעורר, 3 ימים למרתון ההרגשה רעה – שוב כאב גרון שוב מרגיש חלש מאוד ומתגבר החשש – והפעם ברצינות,  "שהלך המרתון" …  הרבה תה, לימון, דבש, ג'ינג'ר, שום  (וכל תרופת סבתא אפשרית שקיימת – חוץ מבצל) והגעתי לטבריה במצב סביר .

הלילה שלפני המרתון – עפ"י הקלישאה הידועה , הוא לילה קשה שעובר במעט שינה – קמים, מתארגנים, קפה, לחם ודבש ויוצאים לדרך .

הריצה עצמה טובה, ריצה יציבה יחסית לסטנדרטים הלא יציבים שלי, בלי סיפורים הירואיים מידי – "סתם" ריצת מרתון ארוכה, יש מאבקים ברוח, יש עצירת שירותים קצרה (מה שלעולם לא קרה לי במרתון – הפסדתי כ-40 שניות…) יש הרבה ריצה לבד, כאשר השנה באופן מיוחד וחריג למסלול של טבריה יש גם הרבה חברים טובים בדרך שמעודדים וכל פרצוף מוכר וכל מילה טובה בדרך נותנת עוד קצת כוח עוד דחיפה קטנה (בעיקר בק"מ ה-36 שכבר היה קשה, שם יערית ולילך ארגנו שכל הילדים בתחנת המים יעודדו אותי בשמי – למרות שחלק היו עדיין בקריאות "בני בני" ולא "דדי דדי" J).

כמיטב הקלישאות המרתון האמיתי מתחיל אחרי הק"מ ה-30, שם באיזור הק"מ ה-34 התחלתי לחוש את הרגליים חזק – כל העומס שהצטבר אצלי על הארבע ראשי מורגש היטב, זה השלב שאני יודע שמתחילה המלחמה (כמו ששי אמר לי במרתון צריך לסבול) ולקחתי החלטה עם עצמי (היה דיון חירום מהיר) שהיום אני לא מוותר (למרות שהכנתי שירים בראש למצבים הקשים – דווקא התנגן בראש שיר אחר ולא מתוכנן – השיר של הדג נחש "אני לא מוותר", לא מתוחכם מידי אבל המסר ברור, בעיקר ריפיט על המילים אני לא מוותר אני לא מוותר…) בשלב הזה פשוט לחצתי ונתתי את מעט האנרגיה שעוד נשארה בי, זה הספיק לשמר הקצב ואף להגביר מעט (היה נגטיב ספליט…) , התחושה היא שטבריה כבר קרובה אך עם זאת כל כך רחוקה – מהשלב הזה יש לי בעיקר שברי זכרונות:  אני צועק על דניאל שעודד אותי  (זה מה שהוא מספר אני לא ממש זוכר…) אח"כ ליאור מעודדת ורצה איתי קצת ובסוף הגעתי לק"מ האחרון שם חיכה משה (קואץ' משה) הוא מלווה אותי בריצה, צועק, מעודד, כמובן "משקר" קצת שאני נראה טוב ושיש עוד כמה מטרים לסוף… ובסוף מגיע הסוף – אני מגיע לקו הסיום – יודע שהתוצאה טובה שקיזזתי לפחות 3 דקות מאותו המרתון המיתולוגי עבורי מטבריה 2008 (כל מי שרץ איתי מכיר את הסיפורים מהמרתון הזה…) ההרגשה נהדרת של סיפוק – תמורה קטנה ומתוקה לכל החודשים של ההשקעה באימונים – כמובן שאחרי המעבר של קו הסיום כולל הנפת הידיים, השאגה ועצירת השעון – באה נפילת המתח – פתאום הגוף "נזכר" שהכל כואב, עוטפים אותי בניילון (אדום J) ומורידים הצ'יפ (אין סיכוי שאני מצליח להתכופף לכיוון הנעל) ואז הדבר היחיד שעובר לי בראש: "איפה יוסי" (כבר ידעתי שהוא עמד "במשימה"), התשובה לשאלה איפה יוסי אחרי מרתון היא ברורה- שוכב בצד באפיסת כוחות… איתור מהיר שלו ושמחת בית השואבה .

לסיום בקצרה כמה תודות: בראש ובראשונה לקואצ' משה –  שרץ איתי לאורך השנים (הרץ איתי זה תרי משמע…) תומך, דוחף ומאמין בי גם שאני כבר לא כל כך מאמין (וגם לחבריי בקבוצה של משה), לחבריי הקרוסבים ומשלחת המעודדים והתומכים שארגנו בטבריה, וכמובן לשותפים שלי יוסי ורונן (וגם לכל החברים ששלחו איחולי הצלחה לפני וברכות אחרי מכל מקום אפשרי על הגלובוס- מפ"ת וקרית אונו ועד החוף המערבי של ארה"ב והיבשת הדרומית ביותר שיש בה קואלות וחיות עם כיס שקופצות…)

עכשיו נשאר רק להנות מכאב המרתון המיוחד והמתוק – לסבול ולהנות מכל עליה/ירידה של מדרגה, לנוח קצת בלי השכמה בשעות הבוקר החשוכות והקרות ואז לחזור לרוץ ולמצוא את המטרה הבאה .